10 דברים שכל יולדת טרייה חייבת לדעת

אשה חכמה אחת אמרה לי פעם שללדת זה לחצות נהר. על גדה אחת עומדות כל הנשים שטרם ילדו, ועל הגדה שממול עומדות הנשים שהן אמהות. באמצע עובר נהר הלידה השוצף והגועש. 

אני כותבת אלייך, את שבהריון ראשון עכשיו ותוהה איך זה מרגיש שם, בגדה השנייה. אני כותבת אלייך, את שרוצה להכין את הלב ואת הנפש לדבר הגדול הזה. אולי חיכית לו מאז שהיית ילדה ואולי ממש לא.

        

 אולי תמיד דמיינת את עצמך אמא והחלפת חיתולים לכל ילדי השכנים ואולי מעולם לא החזקת תינוק (אני הייתי מאלו). אני כותבת אלייך, לא כי אני יודעת טוב ממך איך תרגישי (אני לא) אלא כדי שאולי משהו מהמילים שלי ישאר איתך כשתהי שם, כשתגיעי עייפה וספוגה מחציית הנהר שלך לגדה של האמהות, ותחפשי שם כתף להשען עליה.

ואולי את כבר שם, חצית את הנהר לא מזמן, ואת תוהה מה עכשיו? איך ממשיכות במסע הזה מכאן?

אז הנה עשרה דברים שהלוואי שהיו אומרות לי כשילדתי לראשונה.

לא סתם התקופה שאחרי הלידה נקראת כך. בין אם היתה לך לידה קיסרית ובין אם ילדת עם דולפינים מעופפים- הגוף עבר טראומה רצינית וחשוב להעניק לו את הזמן להתאושש. לרחם לוקח זמן לחזור למקומה ולגודלה, הגוף זקוק לזמן כדי להתרגל לעצמו מחדש. נסי לנוח כשהתינוק/ת ישן/ה (הכביסות והכלים יחכו בסבלנות.) דאגי להזין את עצמך (זה הזמן להצטרף לפרויקט המקסים של "סירי לידה" שקיים בערים רבות ובו מתנדבים/ות מבשלות/ים ליולדות באהבה.) 

ואם קיבלת במתנה תפרים, טחורים, בצקות וכאבים שונים אל תזניחי את הטיפול בהם. חשוב לשטוף במים את האיזור כמה שיותר, להצטייד בפדים קפואים ומשככי כאבים שיקלו על הכאב ולנוח. הנחמה היא שזה עובר מהר. 

 

 

אולי את רגילה להיות סופרוומן כזאת, אחת שמתקתקת את העולם על יד אחת, ומה פתאום, "קטן עלייך, הכל בסדר". אבל אין מישהי שלא קשה לה בתקופה הזאת. האינטנסיביות של טיפול בתינוק  קטנטן דורשת ממך המון ומותר וחשוב לבקש עזרה. בין אם זו עזרה מהמשפחה והחברים הקרובים ובין אם זו עזרה בתשלום. העצה שלי היא לנסות לדייק מהי העזרה שאת זקוקה לה.  

אולי שיחזיקו את התינוק כדי שתוכלי להתקלח בשקט ואולי שיחתכו סלט או יקפלו כביסה בזמן שאת עם התינוק. האנשים שקרובים אלייך ישמחו לעזור, זה מאפשר להם לבטא את האהבה שלהם אלייך. 

פתאום לכולם יש מה להגיד - וזה יכול לשגע פילים.

"חם לו", "היא נושמת במנשא?" "את צריכה להפסיק להרדים אותה על הידיים" ; "בטח אין לך מספיק חלב, היא רעבה". זה קשה ומבלבל, וודאי אם את עדיין לא בטוחה בעצמך. 

סמכי על האינטואיציה שלך. עמוק בבטן, את יודעת את הדרך, גם כשנדמה לך שאת לא. מותר לך גם לא לדעת.  מצאי לך שתיים-שלוש נשים שאת סומכת עליהן איתן תוכלי להתייעץ, לחלוק, לשתף ולפרוק. 

התקופה שלאחר הלידה היא כמו רכבת הרים רגשית אחת גדולה. לפעמים את לא מבינה איך לצד אושר גדול יכולה להתקיים חרדה כל כך גדולה. הכל מועצם, אנחנו חשופות יותר, רגישות יותר וזה בסדר. מותר לך. תני לעצמך את המרחב להיות עם כל מה שיש. את לא צריכה להיות עכשיו פרסומת למגבונים (כלומר לזהור ולחייך מאוזן לאוזן). מותר לך לבכות, לכעוס, להתעצבן. מותר לך לא להיות מאוהבת בתינוק. לפעמים זה לוקח זמן, וזה בסדר. בתוך כל הסערה זה לא תמיד פשוט להתאהב. גם זה יבוא. מותר לך להגיד שלא מתאים עכשיו שיבואו לבקר. מותר לך להרגיש כל מה שעולה בך, את אנושית. ועוד דבר, (כן, את שקוראת עכשיו וחושבת אללה יסתור, זה יהיה כל כך נורא?) מותר גם שיהיה לך ממש טוב. 

הפסקה הזאת מיועדת לכל הדודות שיגידו לך ש"אל תעשי ככה כי הוא יתרגל". אין דבר כזה הרגלים אצל תינוק. בשלושת החודשים הראשונים הם בכלל עדיין עוברים. כל מה שתינוק זקוק לו בחודשי חייו הראשונים זה חום, הזנה, מגע ואהבה. העצה הכי טובה שנתנה לי המיילדת שלי כמה דקות אחרי שליאור שלי נולדה : "תחבקי ותנשקי אותה כמה שיותר כל השאר כבר יבוא מעצמו". אין כזה דבר יותר מדי...  ובנוגע להרגלים? הכל הפיך. הבת הקטנה שלי ישנה במנשא עד גיל שמונה חודשים, עד שהגב שלי החליט שדי, והיא למדה לישון במיטה. 

סדר יום זה מעולה בשבילך (לתינוקות כאמור אין סדר יום בהתחלה). אם את מרגישה טוב, צאי החוצה, תנשמי אוויר צח, תקבעי לך דבר אחד ליום שיהיה עוגן ויכריח אותך לצאת מפיג'מת הפליטות. אל תהססי לפתוח בשיחה עם האמא שהולכת לבד בגינה גם היא מרגישה ככה. גם היא רוצה להכיר אותך. את החברות הכי טובות שלי הכרתי כך.

לא אשכח את האמא הזאת ששאלה אותי אם התינוקת שלי, בת הארבעה חודשים כבר אומרת את כל ההברות (?!) אני זוכרת שהתכווצתי, ולרגע נבהלתי וחשבתי שאולי משהו לא בסדר. תמיד יהיו את אלו שהתינוק שלהן ישן כל הלילה, ונדמה לנו שאצלן הכל זורם בכזאת קלילות, הן נראות מעולה שניה אחרי שילדו, יושבות בבתי קפה כשהתינוק המתוק שלהן מבסוט בעגלה ורק אנחנו מקפצות עם טרנינג מוכתם על כדור פיזיו בחושך. ההשוואות האלה, שהן טבעיות לנו כבנות אנוש רק גורמות לנו להרגיש רע עם עצמנו. אני לא באמת יכולה לדעת מה עובר על האמא הזאת שהולכת מולי וגורמת לי לקנא. כל אחת וההתמודדויות שלה, כל אחת והזירות שבהן קשה לה, תמיד אראה את מה שקשה לי מודגש אצל אחרות. אני בטוחה שאם תשאלי בכנות את האמהות שסביבך איך הן מרגישות, הן ישמחו לשתף ולחלוק את הקושי. את לא לבד שם. 

בתוך האינטנסיביות של האמהות ובעיקר בשבועות והחודשים הראשונים חשוב למצוא את המקומות שימלאו אותך, שיתנו לך אוויר וכח. זו יכולה להיות חצי שעה של הליכה עם מוזיקה ליד הבית או קפה עם חברה או חוג בערב (אחד העוגנים הכי משמעותיים שלי היו כשליאור הייתה בת חמישה שבועות, וחברה גררה אותי לחוג אימפרוביזציה, שהפך להיות העוגן שלי בתקופה ההיא. ערב בשבוע, למשך כמה שעות להיות משהו שהוא לא אמא) . ואם אין אפשרות לצאת, לפעמים אפילו עשר דקות מקלחת חמה כשמישהו שומר על התינוק ימלאו אותך מחדש. 

ראוי לכתוב על הפסקה הזאת מאמר שלם. רבות נאמר על השנה הראשונה להורות ועל ההשפעה שלה על הזוגיות. מהזוג שהייתם הפכתם לשלישיה, אין יום ואין לילה, השיחות הופכות להיות על חיתולים והפרשות למיניהן, את זוכרת שפעם הייתה שם תשוקה אבל לא ממש מרגישה אותה, בקלות אפשר לפול למלכודת ההתחשבנויות שרק מוסיפה מרמור למדורה הדועכת. במשפט אחד - זה לא חייב להיות ככה. כן, המערכת מטבעה יצאה מאיזון וצריך למצוא מחדש את הדרך, אבל עם הרבה הקשבה, אמפתיה לשני ובעיקר שיח של צרכים ורגשות ולא שיח של עמדות והתחשבנויות, האהבה יכולה אפילו לגדול. 

אין אמת אחת. האמהות היא מסע שבתוכו כל אחת עושה את הבחירות שלה בהתאם לסיפור חייה, בהתאם לתינוק הייחודי שלה ולסיטואצית החיים הספציפית שלה. לכן כל אג'נדה שיוצרת בך רגשות אשמה (למשל "את חייבת להניק!" או "מה, את מניקה עד הבר מצווה?!") תשאירי בחוץ. אין שחור ולבן, כל אחת והדרך שלה. אני מאחלת לך שבמסע המופלא והמיוחד הזה תהיה קשובה אל עצמך, תהי רכה ואוהבת אלייך.

הכר את המומחה: נעה ישראלי רוזנברג, אמא של ליאור ושחר, מלווה נשים בשדה ההריון, לידה ואמהות בגישת בי-או-טי בשילוב טבע תרפיה, מנחת מעגלי אמהות ותינוקות ומפגשי ליווי אישיים. לאתר של נועה- מדורתה לחצו כאן! ובקרו את נועה גם בעמוד הפייסבוק שלה - לעמוד הפייסבוק של נועה!